צריך לומר את השם מרסו כדי לעורר מספר רב של שאלות הנוגעות לאייקון של הכפר, ז'אן פרנסואה קוש. הוא החל לעבוד בכרמים המשפחתיים לצד אביו, ז'ורז', בגיל ארבע עשרה, והפך לדור השלישי של קוש שמטפח את הגפנים הללו. נישואיו עם אודיל דורי בשנת 1975 הוסיפו כרמים לאחזקות המשפחתיות, שהובילו להיווצרותו של דומיין קוש-דורי.
מאז, האיש הצנוע ז'אן-פרנסואה קיבל רק באי-רצון את אור הזרקורים על יינותיו. כששואלים אותו, סביר להניח שהוא יגיד שמדובר בקפדנות, ערנות מתמדת והקפדה על המסורת שהופך את היינות למיוחדים כל כך.
המורשת של ז'אן פרנסואה קשורה הדוקות לנזירים החקלאים המהודרים שהפיצו בעבר את האיזור בימי הביניים, שכן סגנון עבודתו כמעט הרמטי.
היום, בנו רפאל, לקח את המושכות עם אשתו, שרלין, והשניים ממשיכים את המסורת המשפחתית ביראת כבוד רבה.
קוש מאמין בתוקף כי היינות הלבנים של בורגון צריכים להיות בעלי אנרגיה ומתח, ולעולם הם אינם מהבשלים או הגבוהים ביותר באלכוהול מבין יצרני העל של בורגון. החומציות האדירה שלהם, המסתתרת לעתים קרובות בתוך העומק והשפע העוזר להם להתיישן בצורה כה מוצלחת. אף על פי שייצורם מוגבלים ביותר, כל סיכוי לטעום את היינות של קוש-דורי מבטיח הצצה נדירה לעבודת כרמים אולי הטובה ביותר שנראתה בבורגון לאורך ההיסטוריה.
ייחוד הטרואר והכורמות
הדומיין מטפח כמעט 9 הקטר של כרמים על פני 6 אפלסיונים, מרסו, פוליני מונרשה, אוסה דורס, מונטלי ו-וולנה. כמחצית אחזקותיהם ממוקמות סביב מרסו, כאשר חלקות הבורוגון גנרי מקיפות את הבית והדומיין. למרות שהם ידועים בעיקר בזכות השרדונה שלהם, הם גם מבקבקים 6 פינו נוארים מעודנים.
לא נטועים שיבוטים מכל סוג שהוא – זהו דבר נדיר בבורגון, שם חורפים קרים ולחים, סופות ברד ספונטניות באביב וגשמי בציר – כל אלה הופכים את החקלאות לאתגר.
תהליך ייצור היין - ויניפיקציה
כאשר הענבים מגיעים למרתף, הוויניפיקציות ארוכות ומסורתיות, עם יישון ממושך על השמרים. הזמן הנוסף הזה מונע חמצון ועובד בד בבד עם הרעננות הנהדרת שהענבים שלו משיגים. שימוש בחלק ניכר בעץ חדש, לא כדי להשפיע על טעם היין, אלא כדי להעצים את פוטנציאל ההתיישנות של יינות הענק האלה ולשמש כתמיכה לפרי מושלם.